יום רביעי, 10 בפברואר 2016

סוגיית האומדן- כלי הרצח והקשר הסיבתי...

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ"
נקודת המוצא- ״דורש דמים״: ערכאה שמימית / ארצית.
פסוק ראשון- קש״ס מוסרי- ה׳ מעניש על רצח קרבן.
פסוק שני- קש״ס משפטי- האדם מעניש בגין רציחת אדם בידי אדם אחר.

נקודת המוצא בתחילת המקראה: הברכה של נוח לאחר המבול-
ישנן 2 דרישות: מי דורש?
# אם חיה הורגת אדם או אם אדם הורג אדם- אלוהים מטפל.
בפסוק שני- ישנו ציווי לאדם להעניש את הזולת על הרצח.
ההבחנה היא בין אינסטנציה אנושית לבין אינסטנציה אלוהית ושתי קטגוריות של קשר סיבתי. הריגת אדם ע״י אחר דורשת בעונש (קש״ס משפטי), אך אינה בהכרח חופפת את הקש״ס של ריבונו של עולם המעניש על רצח (קש״ס מוסרי).
ערך חיי אדם הוא גבוה, יש בו משהו אדיר אלוהי, ולכן הפגיעה בצלם אלוהים גוררת פעולת ענישה קיצונית ע״י אלוהים.


כשניתחתנו את מונח הקש״ס, דיברנו על דרישת האומדן, אופי הפעולה, פעולה ישירה והרחבנו לפעולה של "מצמצם"> הזיקה בין "מעשה ותוצאה". הבחנה בין כוח ראשון לכוח שני וגרמא"> מדובר במושג מפתח בהלכה העברית.

סוגיית האומדן- כלי הרצח והקשר הסיבתי
"(טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יח) אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יט) גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ: (כ) וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: (כא) אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ: (כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: (כג) אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ:"
התורה דיברה על צורות של רצח. כאשר אדם ביצע רצח, בזדון או בשוגג- הוא מוגלה לעיירה נידחת. זה פותח במקור 4:
"(טז). "בכלי ברזל הכהו", יבוא העד ויעד במה היכהו! אין לי אלא שהכהו בכלי ברזל מיוחד, זה הסייף והרומח. שאמר "בכלי ברזל" – ריבה האסכלה והשפוד, "ואם בכלי ברזל" ריבה העשת שלהן.
"באבן יד הכהו", אין לי אלא שהכהו באבן ומנ[ין] את[ה] מרבה שהכהו בגוש של מלח או בפלח של דבילה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות ת"ל [=תלמוד לומר] "ואם באבן יד". שא[אמר] "באבן יד" מגיד ששיערו את האבן ואת היד ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי [=כדי] להמית ואם אינה כדיי להמית נא[מר] כאן "כלי" ובברזל "כלי" – מה "כלי" שנ[אמר] בברזל, ששיערו את היד ואת הכלי את המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית אף "כלי" שנ[אמר] כן [=כאן] מגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.
"בכלי עץ הכהו", יבא העד ויעד במה הכהו! אין לי אלא שהיכהו בכלי עץ מיוחד זה המקל ומנ[ין] את[ה] מרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התורן של ספינה? ת"ל [=תלמוד לומר] "או בכלי עץ יד". שאמר "בכלי עץ" – מגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.
 אמר ר' שמעון: והלא כלי ברזל מיוחד הורג בכל מקום! ומנ[ין] אתה מרבה הדוחה את חברו לתוך המים או לתוך האור או שהשיך בו את הנחש:"
בהמשך למקור 2- חז"ל היו רגישים למושג "אשר ימות בו/בה" מלבד לכלי ברזל:
-     ברזל הוא דבר הורג, יש לו פוטנציאל קטלני, הוא חומר ממית, המוות טמון בו.
-     לעומת זאת עץ/ אבן צריכים אומדן ספציפי, שכן יש פה מוות בניגוד לתפיסת חז"ל.
רמב"ם מתבסס על חז"ל ומנתח את הדברים בצורה מדעית.
9.               רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ג, א-ט


פסוקים א׳ב׳- הרמבם מרחיב על כוח והעוצמה שהפעיל בידו> לפי ניוטיון, הסיבה שחפצים נעצרים היא בגלל שמופעל כוח נוסף. אריסטו וניוטון, במשך 2000 שנים שאלו למה חפצים נעצרים?
-     התשובה הטבעית היא כי החפץ רוצה ״לנוח״.

פסוקים ג׳ד׳- דרישת האומדן היא דרישה של סיבתיות, האם המוות היה כלול במערך הנסיבות הראשון? האם מדובר במכה בידי שמיים/ כוח עליון?
-     אם לא ניתן להבין את שרשרת הפעולות אשר הובילו לתוצאה> הרי שאין בהן כדי לגרום לתוצאה.

פסוקים ד׳-ה׳- ממשיך הרמב"ם וכותב לגבי כלי ברזל, לפיו עניין של מוות לא גלום בחפץ אלא הוא עניין מדעי, כדרך הטבע משתמשים בברזל בשביל חרב, סכין, מצ'טה וכן הלאה.
הגישה המקורית של חז"ל הקדומה שהמוות גלום בברזל ויכול להתרחש על ידי אבן/ עץ ועל כן יש בכך משהו מהותני, אם יש ברזל שנגוע באבן היא פסולה לשימוש לצורך בניית בית המקדש.

הרמב"ם עושה קונסטרוקציה מדעית לשפה מקראית:
פסוקים ה׳-ח׳- כל שהוא ראוי להמית. והכובד הוא שממית”- הקו לא עבור בין חז"ל לרמב"ם, באיזשהו שלב הרמב"ם לוקח את מה שחז"ל אמרו שהברזל ממית בכלשהו ומתרגם לשפה מדעית, כי הוא מצליח לאמד.

ע״פ הרמב״ם> יש להוכיח אמדן פוטנציאל לגרימת מוות + קש״ס למעשה.

שאלה שהייתה במבחן- מהו ההבדל בין כלי ממית במהותו לבין כלי שאינו ממית במהותו? כיצד ניתן להחיל קש״ס האומד את הסיבות? ברזל:
-     חז״ל- המוות גלום בתוכו כמהות, האומדן נמצא בשלב הפעולה הראשון (בשונה מאבן ועץ). 
-     הרמב״ם- תפיסה מדעית, המוות גלום פוטנציאלית, האומדן משולב עם כוונה ועוצמה.
     תרשים זרימה של ״אומדן״: פוטנציאל (האנרגיה טמונה בו) > מעשה > תוצאה.
כאשר ניתן לייחס את התוצאה למעשה הראשון> חייב.

הלכת הצפיות
הלכת הצפיות היא הלכה מודרנית אשר בוחנים אותה באופן סובייקטיבי. מבחינה מדעית, בשלב הראשון ניתן לדעת האם האדם הרציונלי ידע שבמעשה גלומה התוצאה.
גם כאשר מתרים ומזהירים אדם רציונלי> הרי שידע.
אנו נזדקק לרעיון התודעתי כמעט בצורתו המודרנית כאשר נדון בכך מבחינת דיני הנזיקין.

   פוטנציאל מעשה > תוצאה.
השפה המודרנית בוחנת את הפוטנציאל דרך עיניים של עבריין: בברזל>
-     מה החומר הגלום בכלי הרצח?
-     מהי עוצמת המעשה?
-     מהו מיקום הדקירה בגוף? מרחק יחסי.


המבחן הוא:
   האם התשובות חיוביות?
   האם קיים נתק בקשר הסיבתי?

ע״פ חז״ל, ״איבה״ מתקשרת ליסוד העובדתי.

״מצמצם״- המשך, הפעלת כוח פאסיבית-
התלמוד מסביר כי מצד אחד, מצמצם היא לא פעולה אקטיבית כמו לדקור את ליבו של הקורבן, אך מצד שני מופעל כוח מניעה כלפי אדם שרוצה לצאת מהמצב אליו נקלע.
בגדול הפירוש הוא כי אדם אחד מצר את צעדיו של השני, ולכן זה מספיק קרוב לכדי ״פעולה ישירה״> ״כמי שחנקו בידו״, דוגמאות:
5.               משנה, סנהדרין ט , א
ואלו הן הנהרגים: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב; דחפו לתוך המים או לתוך האוּר ויכול לעלות משם ומת פטור; שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש פטור; השיך בו את הנחשרבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. המכה את חברו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב; רבי נחמיה אומר פטורשרגלים לדבר.

# כבש עליו לתוך המים או תוך האור:
-     אינו יכול לעלות משם> חייב.
-     יכול לעלות משם> פטור.
התלמוד חיפש מקור לפיו כאשר אדם מונע מחברו לצאת ממצב שעלול להמית אותו, יחשב לרצח.

״או באיבה״: מושג שאינו יסוד נפשי אלא קשור למניע של שנאה, מעצב את צורת תחכום הפעולה של ה״רוצח״.
לכן חז״ל מדגישים כי המעשה שנעשה ב״איבה״ הביא לתוצאת המוות הוא לא טריויאלי ישיר, הוא עקיף אך לא עקיף מדי.

הפעולות מהדוגמאות (גם מהשיעור הקודם) הן רצף של ניתוח מושג ה״מצמצם״, כך שהפעולה ה״עקיפה״ גורמת לתוצאה ישירה של מוות> אדם השוחה במיים ולו 2 בלוני חמצן:
-     לקחתי בלון אחד ונשאר בלון חלופי> פעולה עקיפה, לא ידוע כי דווקא הפעולה הזאת תגרום למוות.
-     ניקבתי את הבלונים> פעולה ישירה, ידוע כי לא ישאר לו אוויר כלל ולכן ימות.

הרמב״ם הוסיף כי הריגה עקיפה אינה באמת עקיפה, כאשר מונעים מאדם אחר להוציא ראשו ממים, ולפיו הפעולה הזאת היא אינה עקיפה אלא ישירה, שכן פעולת המניעה היא כשם פעולת חנק במו ידיו. פסיקתו היא כשל רב״א בסוגיית ״שכפה עליו את הגיגית״.
כך הרמב״ם מרחיב את פעולת רצח האבטיפוס של קין והבל, גם כאשר הפעולה הייתה ״עקיפה״ אך מבחין כי מדובר בפעולה ישירה המחייבת.




12.   רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג
(ט) הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב,
וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה.
והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו.

ע״פ רב״א, כאשר מעשה כבר התחיל הרי שקיימת זיקה בין הרוצח לבין הרצח כמי שעשה זאת במו ידיו:
-     כפתו ומת ברעב> פטור, לא בשליטתו- פעולה עתידית.
-     כפתו בחמה/ בצינה ומת> חייב, הפעולה גלומה במוות- פעולה ישירה.
-     סוף חמה/ צינה לבוא> פטור, לא בשליטתו- פעולה עתידית.
-     כפתו לפני יתושין> חייב, לא תבוניים- פעולה ישירה.
-     כפתו לפני ארי> פטור, יש לאריה תבונה- פעולה עתידית.
-     כפה עליו גיגית/ פרע עליו המעזיבה> פטור- פעולה עתידית.

לפי הרב״א, השהיה מנתקת את מעשה הרוצח למעשה הרצח, הקש״ס לא מספיק קרוב.


הגדרת זיקה: מעשה ותוצאה
מקור 10:
5א. אמר רבא: דחפוֹ לבור וסולם בבור ובא אחר וסילקוֹ, ואפילו הוא קדם וסילקוֹ פטור. דבעידנא דשדייה יכול לעלות הוא [=שבשעה שזרקו, הוא יכול היה לעלות (מילותית: 'יכול לעלות' הוא (זה)];
הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      סילוק סולם> מדובר בפעולה עקיפה שכן מנעו ממנו מלצאת מהבור וכך הוא מת> פטור.
2.      זריקה לבור> פעולה ישירה אך המוות לא היה מגולם בפעולה הישירה מכיוון שזרקנו אותו לבור יחד עם סולם ולכן היה מוגן והייתה לו אופציה להינצל> פטור.

   רק על פעולה ישירה הגלומה במוות> ינתן גזר דין מוות.

5ב. ואמר רבא: זרק חץ ותריס [=המגן] בידו ובא אחר ונטלוֹ, ואפילו הוא קדם ונטלוֹ פטור. דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה [=שבשעה שזרק בו, חיציו היו מנותקים (= היה נתק בקשר הסיבתי)];

הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      זריקת החץ> פעולה ישירה אך הירי לא מיוחס אליו כאשר הוא היה מוגן ע״י תריס. על כן לא ניתן ליחס את התוצאה של מוות שכן הייתה אופציה להינצל. ע״פ הלכת הצפיות לא יתכן מוות במקרה כזה> פטור.
-     אם הרוח סחפה את החץ לכיוונו, הרי שהאחריות אינה שלי מכיוון ש״כוחו״ של החץ מוגדר רק עד ה-100 מטרים הראשונים> ״קלו חיציו״> פטור.
2.      סילוק התריס> מדובר בפעולה עקיפה ולא ישירה מכיוון שהפעולה כשלעצמה לא גלומה פעולת מוות. סילקו את ההגנה ולכן לא גלום בה שפיכת דם> פטור.
    הרב״א טען כי בחיבור שתי הפעולות יחד, הרי שהרוצח פטור מכיוון שכל אחת מהפעולות באופן נפרד, הן פטורות.

5ג. ואמר רבא זרק בו חץ וסמנין [=תרופות] בידו, ובא אחר ופיזרןואפילו הוא קדם ופיזרן פטור. דבעידנא דשדא ביה יכול להתרפאות הוה [=שבשעה שזרק בו (את החץ), היה יכול להתרפאות (מילולית: 'יכול להתרפאות' היה (זה)].
הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      זריקת חץ עם רעל על אדם> כשלעצמה הפעולה ישירה, אך לא גלומה במוות מכיוון שקיים מנע> פטור.
2.       פיזור זריקת המנע של הרעל> פעולה עקיפה מכיון שזריקת המנע כשלעצמה לא גורמת מוות> פטור.
    שתי הפעולות כשלעצמן פטורות ועל כן החיבור שלהן פטור גם הוא.

5ג.1. אמר רב אשי: הלכך, אפילו סמנין [=תרופות] בשוק [=מצויים בשוק באותה שעה (יהיה הרוצח פטור)]. אמר ליה [=לו] רב אחא בריה דרבא [=בנו של רבא] לרב אשי נזדמנו לו סמנין מהו? אמר ליה [=לו] הרי יצא מבית דין זכאי.
הרב אשי טען כי גם אם תרופת המנע לא הייתה בקרבת החץ הראשוני, הרי שניתן לגשת לבית מרקחת ולרכוש את פעולת המנע> פטור.

מאידך, הרמב"ם טען כי במקרה זה, האדם הראשון יהיה חייב. (אולי ככה ניתן גם ניתן לקרוא את דברי רב אשי על דברי רבא- כלומר כבר בטקסט בתלמוד רואים צעקה!!.).


התבנית חוזרת על עצמה:
אדם> מעשה> תוצאה

אם אם קיים מעשה חוצץ בין המעשה לתוצאה, הרי שהתוצאה נגרמה בשל אותו חוצץ.

אין תגובות:

פרסום תגובה